אודות ראש מחלקה

פרופ' מיכאל ריז'יק (61, נשוי ואב לארבעה, סב לשמונה נכדים ועוד אחד בדרך)

ראש המחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות, משנת 2018, שנה שלישית בתפקיד

תארים ראשון ושני בביולוגיה מאוניברסיטת מוסקבה,

תואר שני ודוקטורט בלשון עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים 

 

פרט מפתיע: יש לי כלב מלינואה (כלב רביעי אצלי) וזה פרט חשוב בעבורי. אני רץ אתו בבקרים. אני גם מתרגל יוגה (איינגר), ובשבילי זה כולל גם לימוד סנסקריט וטקסטים בסנסקריט.

 

ועוד, בסוף שנת 2020, עברתי מבחן וקיבלתי סמיכה של סופר סת"ם.

 

מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?

רציתי להיות לוכד נחשים. מכאן העניין לביולוגיה. רציתי להיות גם היסטוריון, אך להיות קשור למדעי הרוח בברית המועצות היה פוליטי לחלוטין: או להיות בעד המשטר או להיות מועמד לכלא. ההורים שלי כיוונו אותי לביולוגיה.

כאשר נפתחו השערים והרב עדין שטיינזלץ ייסד ישיבה במוסקבה, עברתי מן העבודה במכון לגנטיקה הכללית לישיבה. וכאשר עליתי ארצה בשנת 1990 (בגיל שלושים) כבר הבנתי שהלשון זה מה שמעניין אותי ביותר (גם בתוך התחום הרחב שאפשר לקרוא בשם כללי היסטוריה). וכך, נוסף על רוסית ועברית (השפות השמיות שייכות למקצוע ולא לשפות), אני קורא במידות שונות של שליטה אנגלית, איטלקית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, לטינית, יוונית. כמו שכתבתי, לומד סנסקריט ומשתדל מזמן לזמן לשפר את השפות שציינתי כאן ומנסה לקבל מושג, אם לא ללמוד, כל מיני דברים אקזוטיים, כמו שפת ילידי אלסקה. ואינני יודע איך להגדיר בדיוק את היכרותי את הדיאלקטים של איטלקית ושפות רומניות כמו פרובנצלית או קטאלנית; מדבר די טוב איטלקית, ואילו בשאר השפות במידה זו או אחרת של קושי.

 

שתף אותנו בחוויה מיוחדת או מצחיקה מהחיים הסטודנטיאליים או מהדרך האקדמית שלך?

שאלה ממש קשה. אנסה.

פעם (בשנת 2002) הייתי בנפולי, חיפשתי בספריות מה שנקרא "גניזה איטלקית", שרידי כתבי-יד יהודיים מקלף שעובדו לכריכות הספרים, במאה הט"ז בעיקר. גרתי באזור שכמו שיתברר היה השני ברעתו בנפולי, תושביו אנשים פשוטים ביותר. ליד הכניסה לבית תמיד ישבו זקנות מקומיות, דבר רגיל בשכונות דומות בכל העולם. כל ערב יצאתי לטלפון ציבורי (עוד לא היה לי פלאפון) לקבוע פגישות למחר עם הספרנים. פעם אחת הסתתרתי מאחורי פחי אשפה ענקיים כדי לעשות קידוש לבנה. כעבור כשעתיים, כאשר חזרתי למגוריי, התנפלו עליי הזקנות האלה: "התפללת ללבנה, נכון?" כלומר, "עובדות העבודה הזרה" האלה, ראו בי עובד לבנה. ואחת מהן עוד הוסיפה: "עבדתי אצלם בטורינו, יש להם חג המולד (Natale) בספטמבר".

לך תסביר משהו למישהו.

 

מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת? מהם שלושת הספרים שהם בבחינת חובת קריאה בתחום המחלקה שלך?

הספר האחרון שקראתי הוא "אינאיס" של וירגיליוס (בלטינית, לצד התרגום לאיטלקית). כעת אני קורא את "מלחמת האזרחים" מאת גאיוס יוליוס קיסר (גם במקרה זה בלטינית ולצד התרגום האיטלקי). ספרים שקראתי יותר מפעם אחת, נוסף על החומש עם פירוש רש"י, הם, למשל: "שלושת המוסקטרים" של דיומא; "אי המטמון" של סטיבנסון; "הרפתקאות החייל האמיץ שווייק" של האשק; ואת קארל צ'אפק "המלחמה בסלמנדרות".

למה דווקא הספרים האלה? קודם כול, כי הם סתם ספרים מרתקים. אך אולי אפשר לומר ששלושת המוסקטרים ואי המטמון אלו הספרים על ההתנהגות האידאלית לפי כללי צדק וכבוד; הרפתקאות של החייל האמיץ שווייק, על התנהגות האדם בעולם המשוגע של המאה ה-20 (ונראה שגם של המאה ה-21), ושלא כמו ב"משפט" של קפקא, ספר זה מספר על ניצחון האדם ולא על תבוסתו. ואילו "המלחמה בסלמנדרות" מתאר היטב את המרד של עולם השלישי נגד הציוויליזציה שלנו ואת המעמד של מדינה, כמו ישראל, שכולם מוכנים למכור אותה לסלמנדרות כדי להציל את עצמם. אבל זה גם סתם ספר מצוין, רומנטי ואירוני.

שלושת הספרים שמבחינתי הם ספרי חובה הם: בואור ולאנדר, "דקדוק העברית המקראית"; יחזקאל קוטשר, "לשון מגילת ישעיה ממגילות ים המלח"; משה בר-אשר, "תורת הצורות של לשון המשנה" (או ספרו של גדעון הנמן, הנושא את אותו שם). אבל זה רק מבחינתי, כי אני מסתכל מן הפינה שלי, לשון חז"ל וימי הביניים.

 

מהי המדינה הכי מפתיעה שהגעת אליה בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?

שום דבר מפתיע לצערי. בעיקר איטליה, כי אני חוקר את העברית באיטליה בימי הביניים ואת האיטלקית היהודית. אבל בתוך איטליה אכן הגעתי למקומות מעניינים ונידחים. כמה פעמים למשל גרתי במנזרים ימי ביניים.

כך הייתי פעם במנזר של פרנצ'יסקנים בפדולי, לא רחוק מן העיר בנוונטו בדרום איטליה, באמצע שמורת טבע ענקית. מנזר קלאסי, בן המאה הט"ז, בניין מרובע מסביב לחצר פנימית, שלוש קומות, ובו רק שני אנשים, אני והספרן המקומי, נזיר כמובן. היה לי חדר נפרד, די מרווח, עם הנוף לחצר היפה עם הגינה, בקומה השנייה; ואילו הספרן גר בקומה הראשונה. בלילה היה מפחיד נורא. מסדרונות ארוכים אין-סופיים חשוכים וריקים, צלילי לילה בתוך השקט (רוחות הנזירים מימי הביניים, מן הסתם) ומסביב יערות וגבעות עד אין-סוף. פעם שכבתי והסתכלתי על מגדלון פינה עם שני חלונות, קצת דומה לראש עם שתי עיניים. ופתאום החלונות, העיניים האלה, החלו בוערות! ושוב חושך. ושוב בוערות! ושוב חשוכות. בלי שום קצב או סדר. עבר המון זמן לפני שהבנתי שאלו הפנסים של הרכבים הבודדים העוברים בדרך ליד המנזר שמאירים את החלונות. נשארתי בחיים.

 

אם לא היית באקדמיה, הייתי, באידאל, שומר שמורת טבע (כי פיראט זה לא מציאותי).

 

מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?

יש (היו) הרבה מדי. אני בעיקר תוצאה של השפעות כאלה. אולי אזכר במורה העברית שלי ברוסיה, לב גורודצקי, היום הוא עורך את תרגום התלמוד הבבלי לרוסית ואין לי לצערי קשר אתו. הוא אמר לי שכאשר אעלה, אוכל ללכת לאוניברסיטה לעשות דוקטורט בעברית בארץ. בשבילי זה היה מפתיע ביותר, לא חלמתי על כך אפילו. אבל מאז אמר – כן חלמתי על כך.

 

ציטוט שמאפיין אותך או שהולך אתך תמיד:

שניים, אחד מסבתא שלי: אם אתה מפוזר תזכור לפחות שאתה מפוזר.

שני, מן הסופר והטייס היהודי (הרוסי) מארק גלאי. כאשר בפעם הראשונה הוא היה אמור לצאת בזמן הטיסה לכנף המטוס ולתקן משהו, הטייס-המורה שלו אמר: אתה צריך לעשות את זה מהר. אתה יודע מה זה לעשות דבר-מה מהר? זה לעשות תנועות איטיות בלי הפסקה ביניהן.

 

ועוד אחד, חדש. מהמורה ליוגה שלי, שמצטטת את אחיה, בעל המוסך: אנחנו נעשה ישר. עקום זה יצא מעצמו.

 

לו רק הייתי יכול לפעול לפי שלושת הציטוטים האלה.

פרופ' מיכאל ריזיק